החלטה בתיק בש"א 3346/04

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. ברקע הדברים עומדת הגשת ערעור על ידי המבקשת (ע"א 1352/04). בהחלטה מיום 2.3.04 סולק הערעור על הסף, נוכח קביעה כי היה על המבקשת להגיש בקשת רשות לערער. עתה, עותרת המבקשת להארכת מועד, בטענה כי נוכח תקנה 7(א) תקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה, ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א - 1981, הוגש ההליך הערעורי בתוך תקופת המועדים להגשת בקשת רשות לערער.

תקנה 7(א) הנ"ל קובעת, כי

"מסמך שחייבים או שמותר להגישו לבית משפט או ללשכה, רואים אותו כמסמך שהוגש כהלכה לבית המשפט או ללשכה אם נמסר בדואר רשום  ממוען כדבעי אל אותו בית משפט או אל אותה לשכה, ורואים את מועד  מסירתו לדואר כאמור כמועד הגשתו לבית המשפט או ללשכה."

הוראה זו קובעת חריג לכלל הרחב, לפיו מועד ההמצאה אינו מועד המסירה בדואר, כי אם המועד בו מגיע כתב בי הדין לבית המשפט. הגיונה של תקנה 7(א) האמור נעוץ בכך, שקיימת מניעה להגשת הליך בבית משפט. במצב זה, מכירה התקנה במעין המצאה קונסטרוקטיבית, המאפשרת לבעל הדין, חרף השביתה, "להגיש" את ההליך במועד. תכלית זו אינה מתקיימת מקום בו לא מתקיימת שביתה, וניתן להגיש את ההליך בבית המשפט (ראו בש"א 4193/90 עזבון המנוחה פיינגולד נגד המגן חברה לביטוח בע"מ, תקדין עליון 90(4) 34).

המבקשת טוענת, כי מסרה את כתב בית הדין לדואר ביום 4.2.04, מועד בו טרם חלף המועד להגשת בקשת רשות לערער, ועל כן, נוכח תקנה 7(א) הנ"ל, יש לראות את יום 4.2.04 כיום בו נמסר ההליך לבית המשפט. על רקע זה טוענת המבקשת כי לא חרגה מן המועדים הקבועים בדין, ועל כן יש להאריך לה את המועד כמבוקש.

דין הבקשה להידחות. ההסדר הקבוע בתקנה 7(א) כלל אינו חל על המקרה, שכן ביום 4.2.04, הוא יום המסירה לדואר, לא היתה שביתה בבתי המשפט, והתקנה האמורה חלה רק בתקופת שביתה. מסקנה זו בדבר תחולתה של התקנה בתקופת שביתה בלבד נובעת מהוראתה המפורשת של תקנה 2 (א) לתקנות, הקובעת כי "תקנות אלה יחולו על בית משפט ועל לשכה שבהם מתקיימת שביתה או השבתה וכל עוד היא מתקיימת" (ההדגשה הוספה). הואיל וביום 4.2.04 לא היתה שביתה, ממילא לא חלה תקנה 7(א).

זאת ועוד. גם אלמלא תקנה 2(א) הייתי מגיע למסקנה כי תקנה 7(א) אינה חלה על העניין, וזאת נוכח תכליתה הנזכרת לעיל. תכלית זו מוגבלת, בבירור, לתקופה בה יש עיצומים בבית המשפט. מקום בו אין עיצומים או שביתה, חל ההסדר הרגיל, לפיו מועד ההמצאה הוא ביום הגעת כתב בית דין לבית המשפט, ולא ביום מסירתו לדואר או לשירות שליחים זה או אחר. באין עיצומים או שביתה בבתי המשפט, אין כל הצדקה עניינית לסטות מהסדר זה.

לפיכך, ובהעדר טענה אחרת בפי המבקשת למתן ארכה, אני דוחה את הבקשה. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך של 1,500 ש"ח. סכום זה כולל מע"מ.

ניתנה היום, י"ט באייר תשס"ד (10.5.2004).

                                                                             עודד שחם

                                                                                 רשם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.